סינדרלה

בהתחלה סינדרלה חשבה שזה ככה כל האמהות. שאולי זה מאהבה. אחר כך היא חשבה שזו היא שלא בסדר. ואם רק היא היתה מנקה יותר טוב את הבית.

והיא התביישה.

במכתבים לאביה בשגרירות המרוחקת היא כתבה שהכל בסדר. לחברות היא אמרה שהנקיון נותן לה תחושת סיפוק, וזה גם באמת היה נכון במידה מסויימת, והבגדים - זה פשוט לא הגיוני ללבוש בגדים חדשים כשמנקים את האורווה.

אחרי זה היו ההבטחות. רק נגמור עם התשלומים על בנית האגף החדש של הבית, ונשכור מנקה מקצועית. אף אחת לא יודעת לעשות את זה טוב כמוך, את יודעת שנהיה אבודות בלעדייך. מחר רק יגיע עורך הדין ואני נותנת לך את השליטה על כל הנכסים. מחר.

כל המילים האלה. של אמה החורגת. שלה לעצמה. בתוך כל הבליל הזה היא כבר לא ידעה כלום, היא רק ידעה שהיא מרגישה שהיא עומדת למות. להעלם.

ובוקר אחד, אחרי שכפכף פגע בה מעל העין, משהו שהיה קשור לבוקר, להכנת קפה, ולאמירת "תודה", היא כבר לא ממש זוכרת, היא רצה החוצה בדמעות וליד הבאר עמדה אשה חסרת גיל, בבגדי מסע נוחים ודהויים ומגפיים שטוחות, ולפני שהיא הספיקה לחשוב סינדרלה שמעה את המילים יוצאות מפיה ואומרות: "אני לא מוכנה לחיות את החיים האלה יותר." והיא לא ידעה אם היא אומרת את זה לאשה, או לחללו של עולם.

"אז את לא תחיי אותם יותר," אמרה האשה הזרה. "ואת כבר לא לבד". מתוך כיס קטן היא הוציאה משרוקית קטנה מעץ. "שרקי בה כשאת צריכה עזרה, והעזרה תגיע."

האשה הלכה לדרכה, וסינדרלה פנתה לאחור, הביטה על הבית שבו חיה כל חייה, וידעה שמרגע זה חיים חדשים מתחילים.