נימפת המים והאגם

נימפת המים לא אהבה את המפרץ הימי שהיא נולדה בו. הוא היה קטן, אבל אפור וסוער. מלא בשוניות מתחת למים, מערבולות שתפסו אותך בפתאומיות וסחפו אותך הרחק ממחוז חפצך, וגלים שירקו עליך קצף מלוח ופיזרו את השיער גם רגע אחרי שסידרת אותו.

היא אהבה חברה, ואורחים, וכאלה לא באו כל כך אל מפרץ ילדותה הידוע לשמצה.

אז ביום שבו היא התבגרה, היא ארזה את חפציה בתוך קונכיה גדולה, ונדדה במעלה הנהר. אחרי כמה ימים היא מצאה את המקום המושלם: עמק קטן וירוק, גבעות רכות מקיפות אותו ככתר, מלא בפרחים, ושמש, רוח עדינה ומנשקת, וריח משכר של צמיחה. היא עצמה רגע עיניים, פניה פונות לשמש, נאנחה בסיפוק, והורידה מהגב את הקונכיה. היא רוקנה אותה מתוכנה, ואז שרקה לתוכה צליל חלול ומוזר. הצליל הדהד בעמק הקטן, ולרגע היה נראה שלא קורה כלום, אבל אז התחילה תנועה קלה בטבור העמק, ולאט לאט עלו מהאדמה מים, עד שבלב העמק נח אגם קטן וכחול.

האגם הפך להיות מוקד משיכה לציפורים, לחיות הולכות על ארבע, ליצורי קסם ולבני האדם. נימפת האגם היתה מאושרת, ואירחה את כולם בשמחה. היא מילאה את יומה בדברים שהסבו לה אושר: היא קיפצה מפרח לפרח, שואבת צוף, היא רקדה עם הצרצרים, עפה עם ציפורי המים, שחתה עם הדגים וארחה לחברה לבני האדם שהגיעו לשבת על שפת המים ולטבול בהם.

היא השקיעה מאמצים רבים בדאגה לכך שתמיד יהיה נעים לבקר אצלה. היא דאגה שהמים יהיו תמיד שקטים ונעימים, שלעולם לא יעלה גל משפריץ, שלא יהיו מערבולות מסוכנות.

עם הזמן היא בילתה יותר ויותר זמן בשמירה על פני המים, שיהיו חלקים מקמטוטים, עד שיום אחד היא שמה לב פתאום לשקט. היא הרימה את מבטה מפני המים שהיא היתה עסוקה בגיהוצם, והביטה סביב.

במקום שבו עמד פעם האגם היפה בתבל, עמדה כעת ביצה סרוחה. המים העומדים היו חומים ומצחינים. במקום פרחים צמחו סביבה רק אצות וטחב, והאורחים היחידים היו יתושים זמזמנים ומציקים. היא הביטה מטה וראתה ששמלת המים התכולה והנוצצת שלה תלויה עליה קרעים-קרעים בוציים וסרוחים, ושמה לב שזמן רב היא לא חייכה.

"מה עשיתי?!" קראה הנימפה בצער. "מה עוללתי לאגמי האהוב?" "מים עומדים הופכים לביצה," לחשה לה השמש, שעדיין האירה את העמק באותו אור אוהב. "אבל אל דאגה, הכל ניתן לתיקון. הרשי למים קצת לרחוש ולגעוש, לזרום ולהתנקות, ואת חזרי לעשות את מה שאת באמת אוהבת." היא היססה רגע, אבל אז הביטה שוב סביב, זרקה את מגהץ המים הצידה, והחלה במעוף מהיר, כנפיה נוגעות-לא-נוגעות בפני המים. היא השאירה אחריה שובל ארוך של אדוות, אבל זה לא הפריע לה. היא הרגישה טוב יותר מכפי שהרגישה כבר זמן רב מאוד. היא החלה לקרוא ולצחוק בעליצות, וקולה מילא את הדממה והיכה גלים.

בעמק קטן, בליבו של כתר גבעות רכות, יושב האגם היפה בתבל. רוב הזמן הוא שקט ורוגע, אבל לפעמים הוא סוער ויורק ומתמלא מערבולות. ואז לא כדאי להכנס אליו. אבל תמיד בכל זמן מגיעים אליו לעמק אורחים, חיות, בני אדם ויצורי קסם, לחזות ביופיו ולהתענג עליו, גם אם מרחוק, ואז חוזרים לביתם ובליבם אושר.