הברווזונת המכוערת

כשברווזונת נולדה היא היתה מוזרה ואפורה וגמלונית, ואמא שלה אמרה לה כל הזמן להזהר מעצמה. תיזהרי שהרגליים הגדולות שלך לא יתנגשו בכסאות ויפילו את הכריות. תזהרי שהמקור המסורבל שלך לא יתנגש בספל וישבור אותו. תזהרי שהכנפיים הגדולות כל כך שלך (מי צריך כנפיים גדולות כל כך? אף ברווז שאני מכירה) לא יפילו את התמונות מהקירות.

תיזהרי כשאת יוצאת לאכול באגם, שלא תתנגשי בברווזונים קטנים ממך. כשאת קופצת בחבל שלא תקרעי אותו עם חוסר תשומת הלב שלך. שהרחפנות שלך לא תכשיל אותך בלימודים. ותשמרי טוב-טוב-טוב על פיאת הפלומה הצהבהבה שמכסה את גופך, כי אם מישהו יראה את האפור הכעור שמתחתיו, הוא ייבהל ויברח ואף פעם לעולם אף אחד לא יהיה חבר שלך.

את ההמשך של הסיפור הזה כולם מכירים. היא גדלה, והיא הפכה לברבור יפהפה. אבל היא לא שכחה לעולם את האזהרות של אמא שלה: אם תהיי את, אף פעם לא תצליחי. אם מישהו יראה אותך באמת - הוא ימלט על נפשו.

היא הצליחה בכל דבר שעשתה, הקימה בית ומשפחה, והיתה מבוקשת בכל מקום בזכות המקצועיות שלה, הנדיבות שלה והחיוך שלה, אבל בלב ליבה תמיד היתה עצובה ומפוחדת. היא תמיד חיכתה לרגע שהכל יתפרק סביבה, והיא תישאר בלב החורבות, כעורה ושנואה כפי שהיא באמת.

יום אחד בדרך הביתה היא פגשה אשה קטנה וזקנה, יושבת על אם הדרך, רגליה נפוחות. בטוב ליבה, הברבורה הרכיבה את הזקנה על גבה אל הבית, האכילה אותה מרק ולחם, והציעה לה מיטת עשב ריחנית ונוחה בפינה החמימה של המטבח. בבוקר, כל המשפחה ישבה לארוחה של דייסה, ולאחר שהקטנים יצאו ללימודים אמרה הזקנה לברבורה: "את עשית איתי חסד גדול. לפני שאצא לדרכי, אני רוצה לגמול לך גם חסד." היא הוציאה מתוך השק שלה מראה קטנה, שרוטה ושבורה קצת בצדדים. "המראה הזו היא מראת האמת," אמרה הזקנה. "היא לא נראית כמו הרבה, ובשביל אנשים מסויימים היא אכן לא שווה הרבה. היא מראה לכל המביט בה אך ורק את עצמו - כפי שהוא באמת." היא הסתובבה ויצאה, בצעד נמרץ וקופצני יותר מכפי שאפשר היה לצפות, ונעלמה במורד הדרך.

הברבורה הביטה מטה על המראה הקטנה. היא באמת לא נראתה כמו משהו מיוחד. היא הרימה אותה והתבוננה בבבואה הנשקפת בזכוכית. זו היתה היא. אבל משהו היה אחר. ולרגע אחד היא ידעה עד עומק ליבה כמה נשמתה יפה וטובה, כמה היא ראויה לאהבה.

להגיד לכם שמאותו רגע הכל היה ורדים ושושנים? לא בדיוק. אבל הברבורה שמה את המראה הקטנה בכיס הקטן של הסינר, ובכל פעם ששמעה בתוכה את הקול שאומר "אף פעם לא תצליחי, מי שיכיר אותך באמת יברח", היא הוציאה את המראה והתבוננה בה, ובכל פעם הקול של אמה בראשה היה קצת יותר חלש, והחיוך של הברבורה היה קצת יותר רחב.